החלטה בתיק דנ"פ 760/05

           בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים מ' חשין, א' א' לוי וא' גרוניס) בע"פ 3018/04 תאפל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שניתן ביום 6.1.05.

1.        המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בקשירת קשר לביצוע פשע ובהחזקת סם מסוכן מסוג הרואין במשקל 9.39 קילוגרם. עובדות כתב האישום שהוגש נגד המבקש היו כדלהלן: ביום 23.10.02 נצפה המבקש כשהוא נוסע במכונית מסוג מרצדס כשבעקבותיו נוסע רכב אחר מסוג הונדה, נהוג בידי אדם בשם ראא'ד פארס. לאחר נסיעה של כ-20 דקות נעצרו שני הרכבים ובמכונית ההונדה נתפס הסם המסוכן. התברר כי המעצר המתואר בכתב האישום היה פרי עבודת מודיעין משטרתית והוא נערך בהמשך לשורה של מעקבים שביצעה המשטרה במשך מספר ימים אחרי המבקש, אשר במהלכם התגלו הראיות לקשר בין ראא'ד פארס למבקש. מכיוון שהסמים שנתפסו נמצאו במכונית השניה, ולא במכוניתו של המבקש, הראיות שהציגה התביעה לאשמתו של המבקש ולקשר שלו לסמים שנתפסו היו ראיות נסיבתיות. בית המשפט המחוזי בחן את מכלול הראיות הנסיבתיות שהוצג בפניו ומצא כי המסקנה האפשרית היחידה העולה מתוך מכלול זה היא שהמבקש היה מעורב בהעברת הסמים שנתפסו וכי יש לראותו כמי שהחזיק בהם החזקה קונסטרוקטיבית. למכלול הראיות הצטרפה גם העובדה כי המבקש שמר על זכות השתיקה בחקירתו במשטרה ובבית המשפט ולא הציע הסבר אפשרי אחר כלשהו לראיות הנסיבתיות שהובאו נגדו. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנן שתיקתו של המבקש בנסיבות האמורות מחזקת את משקל הראיות נגדו. בית המשפט המחוזי הרשיע, איפוא, את המבקש וגזר עליו 9 שנות מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי וכן הפעיל בית המשפט בחופף עונש מאסר על-תנאי בן 8  חודשים, שהיה תלוי כנגד המבקש.

2.        על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה. טענתו המרכזית של בא-כוח המבקש בערעור היתה כי לא היה די בראיות שהוצגו כדי לקשור את המבקש לסמים שנתפסו מעבר לספק סביר וכי הראיות הנסיבתיות עליהן נשענה הכרעת הדין בעניינו של המבקש אינן מחייבות את המסקנה המרשיעה בלבד. בא כוח המבקש הוסיף וטען כי לא היה מקום לזקוף לחובתו של המבקש את העובדה כי בחר לשמור על שתיקה בעת משפטו שכן זכות השתיקה המוענקת לנאשם היא זכות בסיסית, ואם שימוש בזכות זו ייזקף לחובת נאשמים כי אז תיפגע עד מאוד ההגנה עליה.

3.        בית המשפט העליון דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט בחן את הראיות הנסיבתיות שפורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי על יסוד ראיות אלו היתה המסקנה הנכונה. בית המשפט ציין כי הראיות שהוצגו במקרה דנן מלמדות שהמבקש לא נקלע באקראי לאותה נסיעה משותפת עם ראא'ד פארס בה הובלו הסמים וכי בין השניים היה קשר הדוק. קשר זה הוכח באמצעות הראיות שאספה המשטרה בתקופה שקדמה ליום בו התרחשה הנסיעה וכן ביום המעצר עצמו. בית המשפט ציין כי לנוכח הראיות שהוצגו היה על המבקש להציע לבית המשפט הסבר כלשהו שיעורר את אותו ספק סביר ואשר עשוי היה להכריע את הכף לזכותו. ואולם, כאמור, המבקש בחר לשמור על שתיקתו ונמנע מלהעיד בבית המשפט. בנסיבות אלו, ציין בית המשפט, יש מקום להחלתו של סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 הקובע כי "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה...". בהתחשב בכל האמור לעיל, ראה בית המשפט העליון לדחות את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין וכן ראה לדחות את ערעורו לענין העונש.

4.        כאמור, הבקשה שבפניי היא לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. בא-כוח המבקש טוען בבקשתו כי יש לערוך דיון נוסף ב"שתי שאלות העולות מפסק הדין": השאלה האחת נוגעת להיקף ההגנה הניתנת לזכות השתיקה של נאשם והשאלה השניה נוגעת להגדרת גבולותיו של המושג "החזקה קונסטרוקטיבית". ביחס לשני עניינים אלו מעלה בא-כוח המבקש בבקשתו טיעונים לרוב.

5.        דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי דיון נוסף יינתן רק מקום שנפסקה הלכה בבית המשפט העליון, ורק אם הלכה זו "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

           בענייננו, ביחס לשתי השאלות שמעלה העותר לא נפסקה בפסק הדין שניתן בערעור הלכה חדשה או הלכה חשובה ועל כן לא מתקיים התנאי הבסיסי לעריכת דיון נוסף בפסק הדין. באשר לזכות השתיקה וההגנה הפרושה עליה הרי שבית המשפט לא קבע הלכה חדשה כלשהי בענין זה אלא אך יישם את הוראתו של סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי. בא-כוח המבקש מעלה בבקשה טענות רבות כנגד הפרשנות הנוהגת לסעיף 162 הנ"ל אולם פסק הדין שניתן בערעור במקרה דנן לא עסק בטענות אלו ולא קבע בעניינן דבר. על כן, אין בסיס לערוך דיון נוסף ביחס לשאלה הראשונה שלא נדונה כלל בפסק הדין. באשר לשאלה בדבר גבולותיה של ההחזקה הקונסטרוקטיבית הרי שבענין זה מציין בא-כוח המבקש עצמו כי בפסק הדין שניתן בערעור לא התייחס בית המשפט העליון כלל לטענות אלו. בהעדר התייחסות עקרונית לענין ההחזקה הקונסטרוקטיבית בפסק הדין מדובר, אפוא, ביישום ההלכות הנוגעות לחזקה קונסטרוקטיבית, על-פי המבחנים שהנהיגה פסיקתנו בעבר. בהעדר קביעת אמות מידה חדשות לחזקה קונסטרוקטיבית, אין לומר כי בענין זה נקבעה הלכה כלשהי, ובכל הנוגע ליישום, הרי אין הצדקה לקיים דיון נוסף. לפיכך, גם ביחס לשאלה השניה אין מקום לערוך דיון נוסף.

           אשר על כן, העתירה לקיום דיון נוסף נדחית.

           ניתנה היום, כ"א בתמוז התשס"ה (28.7.2005).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: